לפני שנים מספר, כך מסופר, ואולי עד היום. התהלכו על פני האדמה איש צעיר ונאה, או זקן ומקריח בני ברוך (שכן – אין זה משנה) וגברת יפת אדרת , אשה חביבה ומודרנית לתפארת.
שניהם היו משוחררים. עצמאיים. מוכשרים.
ורצו שניהם דבר , שבימינו אינו נדיר יותר מבעבר, ועם זאת אין למוצאו בקלות בסביבה:
שניהם רצו אהבה.
אך מה לעשות , המאה היא כזאת, בה החופש לעזוב חשוב כמו החופש לאהוב . לא פחות.
בה הבושה היא לא לבגוד , אלא להיות הנבגד
בה נהוג לא לדפוק חשבון לאף אחד.
וכל אחד הוא סופר היפר יחיד ומיוחד
וכבר לא נורא מצפים למצוא את ה"אחת" או ה"אחד"
עם זאת בין כל העיסוקים המאוד חשובים.
ביניהם, קריירה ובכסף חישובים. ועוד עיצוב וחיטוב הגוף, לימודי משחק , אדריכלות או כישוף. תמונה עם טיגריס בתאילנד, ובלונדון עם ינשוף.
ולפעמים סתם לנוח כשהביתה נשוב.
קרה דבר , שבימינו קורה המון.
הגברת והאדון נפגשו במועדון.
וכאן המספרת שמחה הייתה להעיד שכשעיניהם נפגשו המצב הפך קיטשי להחריד, כולל ניצוצות זיקוקים ואדרנלין לווריד. או לפחות זר פרחים וקצת דמעות לכרית. אך הזן אנושי זאת מזמן מעצמו הכרית.
בקיצור לא כך התרחשה התקרית.
שכן האדם המודרני נזהר
על ערכו העצמי יותר מכל דבר
ובכל זאת , כשהזוג כבר נשוי באושר יחסי, התעוררו מחלוקות בעניין היחסים.
הוא רצה ימינה והיא שמאלה. הוא דירה קטנה והיא גדולה.
הוא רצה כדורגל והיא קצת שקט בסוף היום
ולשניהם היה חלום. רק לא אותו חלום.
והמצב התחיל הופך נורא ואיום.
אך פרידה, בכל אופן, זה כיף בערך כמו טחורים.
ובגלל שיש פה בני זוג חכמים ונהדרים. שלא קונים פרסומות לגירושין (במימון עורכי דין יקרים) ואפילו מודעים לעצמם – שיש להם וואחד גאווה.
הם החליטו להציל לעצמם את האהבה.
הם החליטו ביחד, למרות שהיו באותו זמן לחוד,
כשעוד היה קצה חוט, למרות שהכול נראה די אבוד ,
שלמרות שרוצים את השני לחנוק. הם לא יתנו לאהבה לחמוק.
וכך הם נפגשו באמצע הדרך. לאט. מעט מהוססים.
וויתרו זה לזו.
במקום לברר יחסים.
לפני שנים מספר, כך מסופר, ואולי עד היום. התהלכו על פני האדמה איש צעיר ונאה, או זקן ומקריח (שכן – אין זה משנה) וגברת יפת אדרת , אשה חביבה ומודרנית לתפארת.
שניהם היו משוחררים. עצמאיים. מוכשרים.
ורצו שניהם דבר , שבימינו אינו נדיר יותר מבעבר, ועם זאת אין למוצאו בקלות בסביבה:
שניהם רצו אהבה.